בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ח' לירן) הרשיע את המבקש בעבירת התפרצות; עבירת החזקת רכוש החשוד כגנוב, ובשתי עבירות של שהייה בלתי חוקית, וגזר עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים, שעה ששני מאסרים על תנאי ברי הפעלה הופעלו באופן חופף למאסר הנ"ל. בנוסף לכך הושתו על המבקש מאסרים על תנאי (ת.פ. 1784/07).
המבקש הינו תושב אזור בית לחם, ולו עבר פלילי בעבירות רכוש שהוא מבצע פעם אחר פעם אגב כניסתו לישראל שלא כדין. המבקש ביצע לראשונה עבירות שהייה בלתי חוקית והתפרצות בחודש אוגוסט 2002 בגינן נדון ביום 27.10.02 לתשעה חודשי מאסר בפועל. ביום 30.3.03, רק חמישה חודשים לאחר גזר הדין הראשון, ובעוד המבקש אסיר ברישיון, הוא שב וביצע עבירות נוספות בגינן נדון ביום 9.6.03 לשמונה חודשי מאסר ולמאסרים על תנאי. ביום 30.3.06 שעה ששני מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו, ביצע המבקש את העבירות נשוא בקשת רשות הערעור דנן.
על גזר הדין של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: צ' סגל - סג"נ, י' שפירא וי' נועם) קיבל את הערעור במובן זה שרכיב המאסר בפול יעמוד על 20 חודשים ושני המאסרים על תנאי, האחד לחמישה חודשים והשני לשלושה חודשים, שהוטלו על המבקש בת.פ. 2243/03 בבית משפט השלום בירושלים, ירוצו במצטבר זה לזה, ובמצטבר לעונש המאסר שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי, כך שעל המבקש לרצות בסך הכל 28 חודשי מאסר בפועל. המאסרים על תנאי שהושתו על המבקש נותרו על כנם.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא כי יש להקל בעונשו, שכן הוא אדם מבוגר והוא המפרנס היחיד של משפחתו.
דין בקשתו רשות הערעור להידחות, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.
יתרה מכך, כמו כן, עיקר טענות המבקש בבקשתו מכוונות כנגד העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. ברם, הלכה היא כי, טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, לאור נסיבות המקרה שבפנינו, ובהתחשב בחומרת העבירה, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית משפט זה.
בית המשפט המחוזי ציין אף הוא בפסק דינו כי, העונש שהוטל על המבקש על ידי בית משפט השלום מופרז לקולא, זאת הן בשל חומרת עבירות ההתפרצות בהן הורשע המבקש, והן מאחר והמבקש מעד פעם אחר פעם כשנכנס לישראל כשוהה שלא כדין לצורך ביצוע העבירות. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקש אינו חורג כלל וכלל ממדיניות הענישה הראויה המקובלת בעבירות דנן.
המבקש ניסה לפתור את בעיותיו באמצעות ביצוע עבירות רכוש פעם אחר פעם כשנכנס לישראל שלא כדין, תוך פגיעה ברכושם וביטחונם של אזרחים תמימים. המבקש אף שב וביצע עבירות נוספות שעה ששני מאסרים על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו. בנסיבות אלה, נראה כי המבקש ביצע את העבירות תוך התעלמות בוטה מהחוק ומבתי המשפט, ואין מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות ובמצבו הכלכלי.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, א' בכסלו תשס"ח (11.11.2007).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il